כשחיל האוויר מפציץ באתרי הגרעין באיראן, עיניו של בני סבטי תרות אחר פרטים נוספים, שרק הוא מכיר. בכל פעם שהבתים המופגזים בטהרן נגלים לנגד עיניו דרך הטלוויזיה האיראנית או הרשתות החברתיות, הוא מחפש את הסמטה שהובילה לבית שבו גדל, בודק את בתי הספר שבהם למד, סורק במבטו אחר מיקום הגלידרייה שהיתה חביבה עליו ובוחן את הרחובות ההרוסים שבהם הסתובב כנער.
מגזין “ישראל היום”: כל הכתבות
דווקא ברחובות שכל כך אהובים עליו, חווה בגיל 12 השפלה קשה מצד משמרות המהפכה. “הסתובבתי עם שיער קצת ארוך, בערך כמו שיש לי עכשיו”, נזכר הפרשן הרהוט והמוכר לענייני איראן, שמספר לראשונה בהרחבה על ילדותו תחת משטר האייתוללות. “יום אחד, בדרך חזרה מבית הספר היהודי, הם עצרו אותי ברחוב וצעקו שאני לא צנוע ופוגע בחוקי המהפכה. עניתי להם שאני מצטער ושלא היה תור במספרה, אבל איש משמרות הצניעות לא הקשיב לי, דחף בכוח את הראש שלי לתעלת ניקוז הביוב, כמו בגיליוטינה, ופשוט הוציא מכונת גילוח. הייתי בסך הכל ילד. חזרתי הביתה עם קרחות על כל הראש”.
הם ידעו שאתה יהודי?
“מזה חששתי. אם היו יודעים, ההשפלה היתה חמורה יותר. באיראן הרגשתי מאוים כל הזמן, אז שמחתי שהגעתי הביתה בחיים. למרות החוויה הקשה התמרדתי ושוב גידלתי שיער. המשמרות תפסו אותי פעם נוספת, כמה חודשים אחר כך, כשטיילתי עם חבר ב’דיזנגוף’ של טהרן. הם עצרו לידנו עם ג’יפ, ולעיני כל האנשים לקחו אותנו לתעלת הניקוז, דחפו לנו את הראש פנימה וגילחו אותנו. אז עוד לא ידעתי על הדמיון למעשי הנאצים.
“קפאתי במקום כמו חיה מול פנסי רכב. לא נאבקתי בהם, רק התנצלתי ואמרתי שאני מטומטם. שמחתי שגם הפעם הם לא ידעו שאני יהודי. ראיתי את המבטים המרחמים של האנשים ברחוב, אבל אף אחד לא התערב לטובתנו. מאז למדתי את הלקח והלכתי עם שיער קצר, עד שעליתי לישראל. זו הסיבה שאני שומר על השיער שלי קצת ארוך עד היום”.
אין מי שפספס השבוע את הפרשן הנמרץ של חדשות 12. החוקר המוערך לענייני איראן לא מסתיר באולפנים את געגועיו למדינה שבה נולד, ולצד זה אינו חושש להביע את שנאתו למשטר האייתוללות. עם פרוץ המלחמה היה בין הראשונים לפנות בסרטון בפרסית לתושבי הרפובליקה האסלאמית וקרא להם למרוד במשטר ובמנהיגם העליון עלי חמינאי.
“ישראל עשתה צעד גדול עם מתקפת הפתע שלה לקראת הפלת המשטר המושחת”, אמר. “עכשיו תורכם לצעוד קדימה ולהפיל את המשטר הזה ולהרוס אותו”.
אני רוצה שהישראלים יכירו את איראן האחרת, היפה. לא הכל שחור וטילים. יש שם תיירות וסקי ואנשים טובים. הייתי רוצה שיהיה שלום. הגרעין פחות מעניין אותי, הוא לא הרג בינתיים אף אחד, אבל הטרור שיוצא מהם הורג מיליונים”
האיראנים הגיבו לדבריו מייד והעלו בעמוד הטלגרם הרשמי של משמרות המהפכה את תמונתו עם איקס אדום עליה. מתחת כתבו כי סבטי הוא “הבושה של נתניהו”, אמרו שהוא עושה קמפיין ציוני טרוריסטי, הזמינו אותו לבוא לאיראן וכינו אותו בארסיות “ממזר פרסי”.
איך הגבת כשהבנת שאתה על הכוונת של משמרות המהפכה?
“זה החזיר אותי לילדות. באותו יום עברתי כרגיל על ערוץ הטלגרם שלהם ופתאום ראיתי את הפרצוף שלי. החמיא לי שהם התייחסו אלי והכניסו אותי לרשימת החיסול שלהם”.
אתה חושש לחייך?
“אני חושש רק לחיי בני המשפחה שלי, לא לעצמי. אני מספיק מאובטח על ידי אשתי”.
כדורגל עם הילדים המוסלמים
אין ספק שסבטי (52) הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו הנוכחיים מאז החלה המלחמה מול איראן. לפעמים נראה כאילו היה שם תמיד, עם הניתוחים המדויקים, המבט הרציני, המבטא הפרסי הבולט והתסרוקת משנות ה־80, שמזכירה את ימי הזוהר של כדורגלן העבר אלי אוחנה.
גם אחרי ימים של קילומטרז’ עצום באולפנים, אין דרך להרגיש אצלו את המחסור בשינה. בשעות הבוקר, לאחר עוד ליל בלהות של טילים מאיראן, הוא חיוני וחייכני כתמיד. השביל באמצע ישר כמו פלס, חולצת הכפתורים הכחולה מסודרת בקפידה בתוך מכנסיו המגוהצים, ורק כפות רגליו יחפות. הוא מתיישב על הכורסה בביתו כשברקע מתנוססים שני דגלי איראן, ולרגע נותנים תחושה שנקלענו לסט של הסדרה “טהרן”, אשר לה הוא מייעץ מעונתה הראשונה. הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל: מבקשים ממנו פרשנות ברדיו, קובעים איתו לאולפן, מזמינים עוד הרצאה על איראן.
נראה כי חייו של סבטי, עוד מילדות, מתנהלים כמו סופה מדברית על סטרואידים. הוא נולד בטהרן וגדל בתקופת כהונתו של השאה האחרון, שנחשבה חילונית יחסית ובה גם פותחו יחסים טובים עם ישראל עד להפיכה האסלאמית ולעליית שלטון חומייני ב־1979.
“חצי שנה אחרי המהפכה, אמא שלי הלכה עם אחותי בת ה־3 על הידיים כשאחותי עם בגדים קצרים יחסית. ג’יפ של משמרות המהפכה עצר לידן, הם אמרו שהתינוקת יכולה לגרות גברים ואחד מהם כיבה באכזריות סיגריה על העורף של אחותי”
משפחתו התגוררה בדירות שכורות במרכז טהרן, לא רחוק מהאוניברסיטה, בשכונות שבהן לא תמיד התגוררו יהודים. הוריו היו בעלי מקצועות שאינם אופייניים ליהודים באיראן, שרבים מהם עסקו במסחר, ברפואה או בהנדסה. אביו שימש כרואה חשבון של משרדים ממשלתיים, ואמו היתה אחות בבית יתומים של המשטר.
“בילדות שיחקתי כדורגל עם ילדים מוסלמים, ואחד החברים שלי היה בן של גנרל בצבא האיראני”, נזכר סבטי. “לאבא שלו היתה חרב עם אבנים יקרות שאיתה צעד בראש המצעדים, והוא נתן לנו להחזיק אותה מדי פעם. למרות שהיה חלק מהמשטר וידע שאני יהודי, הוא לא מנע ממני ומהבן שלו להיות חברים”.
לא חווית אנטישמיות בילדותך?
“זה תמיד היה שם. היהודים היו מיעוט, ובמסגדים השמיעו דרשות דתיות קיצוניות, אבל לא הסתובבנו עם סממנים חיצוניים. אמא שלי התחילה לעבוד בבית היתומים עוד לפני שנולדתי ומעולם לא סיפרה שהיא יהודייה. היא עבדה בשבתות, המציאה תירוצים כדי לא להגיע לעבודה ביום כיפור, וברמדאן אמרה שהיא אוכלת כי יש לה בעיות בבטן.
“שנה אחרי שנולדתי הגיע לעבודה שלה יבואן יהודי של מוצרי תינוקות, ושאל אותה מה שלום אבא שלה. ככה הבוסים שלה גילו שהיא יהודייה. היא אמרה להם שאין לה בעיה להתאסלם, אבל מרחה את הזמן בתירוצים ויצאה לחופשה ארוכה עד שההנהלה התחלפה”.
השם שלך, בנימין, לא הסגיר את דתכם?
“קראו לי ככה באיראן יום אחד בלבד. אמא דרשה מאבא שירשום אותי במשרד הפנים תחת השם ארמין, כדי לטשטש את היהדות. רק בישראל חזרתי להיות בנימין. כשהייתי בן 7 השלטון התחלף ואמא נאלצה ללכת עם חיג’אב. המון נשים נרצחו על ידי משמרות המהפכה בגלל תלתל שהציץ החוצה. פעם אחת הלכנו לפארק עם משפחה יהודית אחרת, שהיתה להם ילדה בת 17. משמרות הצניעות אמרו לה שאסור ללכת עם ג’ינס ושהיא פוגעת בחוקי האסלאם, ואחד מהם פשוט הלך מאחוריה וירה לה ברגל.
“אמא שלי חוותה תקרית דומה חצי שנה אחרי המהפכה. זה היה יום חם מאוד והיא חזרה ממשמרת, לבושה בחיג’אב, כשאחותי בת ה־3 על הידיים שלה עם חולצה ומכנסיים קצרים יחסית. בכניסה לרחוב שלנו עצר ג’יפ של משמרות המהפכה ואמרו לה שהתינוקת יכולה לגרות גברים. אני מתחלחל מזה עד היום. אחד מהם הוציא סיגריה, ולפני שאמא שלי שמה לב הוא כיבה אותה באכזריות על העורף של אחותי בלי שאכפת לו מהצרחות שלה. עד היום יש לאחותי צלקת שם”.
התקריות האלה הן שגרמו לכם לרצות לעלות לישראל?
“ההורים חשבו שיהיה בסדר בעתיד, אבל במהלך מלחמת איראן־עיראק בשנות ה־80 היה המון זעם, שגרם להתגברות התקריות נגד יהודים ומיעוטים. חלק מההורים הבריחו את הילדים מאיראן, כדי שלא יתגייסו לצבא. אבא עבד אז בבית חולים יהודי ומשמרות המהפכה הציקו לו, קראו לו בוגד, אמרו שהוא משת”פ של הציונים ומעביר כסף לישראל.
“יום אחד אבא שלי יצא מהעבודה, וג’יפ של משמרות המהפכה דהר לכיוונו והעיף אותו באוויר למרחק של כמה מטרים. הם השאירו אותו על הכביש. זו היתה השיטה שלהם לרצוח יהודים. הוא נפצע קשה מאוד, אבל נותר בחיים. בריחה מאיראן עלתה על הפרק”
“יום אחד הוא יצא מהעבודה בדרכו לתחנת האוטובוס, וג’יפ של משמרות המהפכה דהר לכיוון שלו והעיף אותו באוויר למרחק של כמה מטרים. הם נסעו והשאירו אותו על הכביש. זו היתה השיטה שלהם לרצוח יהודים. אבא נפצע קשה מאוד, אבל נותר בחיים. הבריחה מאיראן החלה להיות על הפרק”.
“כמו ג’יימס בונד”
הרגע שבו החליטה המשפחה סופית לעזוב את איראן התרחש בדצמבר 1985, כשאמו של סבטי התעקשה להגיש תלונה במשטרה נגד אנשי משמרות המהפכה שדרסו את בעלה. עם תחילת המשפט ניגש אליה הדיין, איש דת מוסלמי, ולקח אותה לשיחה בצד. סבטי הילד התגנב מאחוריהם.
“זה היה רגע שלא אשכח”, הוא מספר. “הוא אמר לה שאנחנו יהודים ושאין לנו מה לעשות באיראן, כי זו לא המדינה שלנו. הייתי בהלם, אבל אז נפל לי האסימון. נסענו הביתה להתייעץ עם סבא שלי והוא קבע שכולנו צריכים לעזוב. אבא רצה לעלות לישראל”.
תוכנית הבריחה נמשכה שנה וחודש. סבטי המשיך ללכת לבית הספר כרגיל, אולם אמו כבר משכה את כספי הפנסיה. ערב אחד צלצל הטלפון בביתם והוא ניגש לענות. מישהו שאל אותו אם המשפחה מגיעה לחתונה ואם יש להם הזמנה, והוא היה בטוח שעובדים עליו וסגר את השפופרת. הסבא לא היסס וסטר לנכדו בחוזקה. “עד עכשיו אני זוכר את הצלצול באוזניים ואת הכוכבים שראיתי. הסתבר שהוא חיכה לשיחה הזו, זה היה איש קשר שעבד מול הסוכנות היהודית.
“מאותו רגע הרגשתי כמו בסרט של ג’יימס בונד. היתה לנו פגישה בבית קפה והמבריח צפה בנו מרחוק כדי להכיר אותנו. הובהר לנו שצריך לשמור על שגרה, ובינתיים עליתי לכיתה ט’ ונרשמתי לחוג אנגלית. אמא מכרה רהיטים וסרוויסים כדי שיהיה לנו מספיק כסף. באותם ימים הסתובבתי המון ברחובות, כדי לצבור זיכרונות מטהרן”.
ערב אחד צלצל הטלפון בביתם. מישהו שאל את סבטי אם המשפחה מגיעה לחתונה ואם יש להם הזמנה, והוא היה בטוח שעובדים עליו וסגר את השפופרת. הסבא לא היסס וסטר לנכדו בחוזקה. “עד עכשיו אני זוכר את הצלצול באוזניים ואת הכוכבים שראיתי. הוא חיכה לשיחה הזו. זה היה איש קשר מהסוכנות היהודית”
יום הבריחה נקבע ל־16 בינואר 1987. סבטי, אז בן 15, התכונן לבחינה בביולוגיה שהיתה אמורה להתקיים למחרת. ההורים קיבלו הוראה לקנות כרטיסי טיסה לעיר אחרת.
“קמנו ב־2 לפנות בוקר ואמרו לנו שאפשר לקחת מזוודה אחת, אז לא ארזתי כלום”, הוא נזכר. “מזל שהיה חורף, אז לבשתי שישה סוודרים, שני מעילים, שני ז’קטים, ג’ינס ונעליים. נכנסתי לחדר שלי וליטפתי את ספרי הקריאה והלימוד. ידעתי שאני לא חוזר לשם יותר. נישקנו את המזוזה ואמרנו ‘שמע ישראל’. כשיצאנו החוצה הבטתי לאחור על דלת הבית שהיתה בצבע קרם ועל דלת הלובי מברזל כחול, וידעתי שאני צועד לדרך חדשה, עם תקווה לחיים טובים יותר.
“בעיר אסף אותנו המבריח לתוך טנדר. הגענו לבית במדבר ושהינו שם 12 שעות. בערב עלינו על ג’יפים וזו היתה נסיעה מהירה בלי אורות בדרך משובשת. אחר כך צעדנו ברגל שמונה שעות ואחותי התגלגלה לחולות טובעניים, אבל הצלחנו להציל אותה.
“בשלב מסוים אבא שלי התקשה להמשיך ללכת בגלל הפציעה וישב על הקרקע. המבריח כיוון אליו אקדח לרקה כדי שלא יעכב אותנו. אמא ואני נפלנו לרגליו, חיבקנו אותן, בכינו והתחננו שירחם עליו. נתנו לו גם כסף. בסוף עברנו את הגבול והתגלגלנו מכפר אחד לשני. באחד הבתים היה נער שהציע לקנות את אחותי ב־500 דולר, היום אני כבר מזכיר לה את זה בצחוק”.
לישראל הגיעה משפחת סבטי לאחר עצירה קצרה בגרמניה. הם נחתו במבשרת ציון וסבטי עבר לאולפן, עלה לכיתה י’ והשתלב במגמה ביולוגית. בצה”ל שירת ביחידת 8200 ושימש כראש חטיבת האוסינט (מודיעין ממקורות גלויים) בשפה הפרסית, שם הכיר את אשתו דוריס ולשניים נולדו שלושה ילדים. לאחר מכן שימש ראש מדור התחום המדיני של איראן ובתפקידו האחרון הקים פלטפורמה בדובר צה”ל בשפה הפרסית.
“בשלב מסוים אבא שלי התקשה ללכת בגלל הפציעה. המבריח כיוון אליו אקדח לרקה כדי שלא יעכב אותנו. בכינו והתחננו שירחם עליו. בסוף עברנו את הגבול. באחד הבתים היה נער שהציע לקנות את אחותי ב־500 דולר, היום אני מזכיר לה את זה בצחוק”
משנת 2021 ועד היום הוא משמש חוקר במדור איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS ומנהל את הפודקאסט של המכון הנקרא “קולות מאיראן”, שבחלקו הוא מדבר בפרסית ופונה לקהל האיראני.
“הישג תודעתי”
השכונה הצבאית ברחובות שבה מתגוררת משפחת סבטי נראית כמו דגם מוקטן של הפגנה למען החטופים. שלטים צהובים ענקיים עם הכיתוב BRING THEM HOME NOW תלויים על רוב גדרות הבתים ולידם ניצבים דגלי ישראל. את הבאים לביתו מקבלת חצר רחבת ידיים ובה עצי פרי כמו לימון וליצ’י. בתוך הבית יש תחושה של איראן קטנה. על השידה בסלון, לא רחוק מהדגלים, מונחים ספרים בשפה הפרסית לצד אמנות המתארת את החיים שם.
הטלוויזיה דולקת ועליה מרצדות תמונות ההרס שגרם הטיל שפגע בבניין מגורים בבת ים. לרגע נדמה שמדובר במראות מתוך עזה ולא מישראל. “תנתקו את הרגש מהבניין”, אומר סבטי. “החיים חשובים יותר מהכל. החטופים חשובים יותר מהנזק שנגרם. את ההפגזות על איראן אני רואה אחרת. זו רפובליקה שיקרה לי ושאותה אנחנו מפציצים, כי זה כמו ניתוח לחולה. איראן חולה וצריך לרפא אותה. חבל לי שאבא שלי ז”ל, שנפטר לפני חודש, לא זכה לראות את המתקפה על מתקני הגרעין. הוא רצה שישראל תעשה את זה לפני שנים”.
איפה תפסה אותך התקיפה הישראלית בלילה שבין 12 ל־13 ביוני?
“התעוררתי מהאזעקה וראיתי עשרות שיחות מהתקשורת. ביקשו שאגיע לאולפן של חדשות 12”.
אתה חי בארץ כבר 35 שנה, אבל נראה שאתה עדיין נושם את איראן.
“אני רוצה שהישראלים יכירו את איראן האחרת, היפה. לא הכל שחור וטילים. יש שם תיירות וסקי ואנשים טובים. 80 אחוז מהם לא רוצים את המלחמה. לא מעט אנשים עולים על הגגות עם פופקורן כדי לראות איך ישראל מפגיזה את מה ששנוא עליהם”.
אתה מאמין בשלום בין המדינות?
“הייתי רוצה שיהיה שלום, כי המזרח התיכון מנוהל על ידי איראן. הגרעין פחות מעניין אותי, הוא לא הרג בינתיים אף אחד, אבל הטרור שיוצא מהם הורג מיליונים”.
עד כמה איראן קרובה לפצצה גרעינית?
“בחודשים האחרונים הם רצים לגרעין. אני פחות בקי בטכנולוגיה, אבל הם הפכו נועזים יותר, אולי בגלל המלחמה בעזה. העובדה שאנחנו תקועים בעזה היא חולשה בעיניהם. האיראנים חושבים במונחים של ימי הביניים – אם לא מחקנו את חמאס עד עכשיו, זה אומר שאנחנו חלשים”.
“טראמפ נתן לאיראן שעת כושר עד שהתחילו לדבר שוב על תקיפת ישראל. אם לא היה מדבר איתם, ייתכן שהיום היו שם הפגנות ושביתות, אבל אולי זה היה מהלך מבריק. קונספירטורים איראנים מתעקשים שטראמפ עובד על איראן”
מה חשבת על השיחות בין טראמפ לאיראן?
“העובדה שהוא הושיט להם יד ונתן להם כבוד היא טעות בעיניי. המשטר היה על הקרשים והוא הרים אותם מאשפתות. גם המאמרים באיראן דיברו על התפוררות. אסור להרים לאיראנים. לזמן אין ערך בעיניהם, ואין להם בעיה להמתין גם עוד 40 שנה להזדמנות מתאימה. טראמפ נתן להם שעת כושר עד שהתחילו לדבר שוב על תקיפת ישראל. אם לא היה מדבר איתם, ייתכן שהיום היו שם הפגנות ושביתות”.
אולי זה נבע מחוסר ידע?
“אולי, אבל אולי זה היה מהלך מבריק שנועד להביא אותנו למצב הנוכחי. קונספירטורים איראנים טוענים ככה. הם התעקשו שטראמפ עובד על איראן. אולי הם צודקים”.
אתה בעד הפסקת אש ומשא ומתן?
“אני גאה בישראל על מה שהיא עושה ואני מלא בהערצה לטייסים. תמכתי במבצע והייתי מתוסכל שהוא לא קרה קודם. עם זאת, חייב להיות הסכם, אחרת גם איראן וגם אנחנו לא נשרוד”.
לראייתך, השגנו בינתיים את היעדים שרצינו או שצריך להמשיך?
“אני מאמין שנשיג את היעדים. זה לא חמאס במנהרות וזו לא גרילה, אלא מלחמה נגד מדינה”.
אתה בעד הפלת השלטון האיראני?
“אני בעד, אבל זו מטרה אגבית. השמדת הגרעין היא התוכנית העיקרית”.
מה אתה חושב על התקיפה במתקני הגרעין?
“בעיניי מתקן הגרעין בנתנז הוא החשוב. יש שם הרבה צנטריפוגות, וההשמדה שם היא הישג שהוא לא רק אופרטיבי אלא גם תודעתי. גם העובדה שישראל קוראת לתושבי טהרן להתפנות מבתיהם מראה שהם מורידים את איראן לרמה של עזה. ישראל מראה שליטה”.
יש לך עדיין חברים שם?
“כן, אבל אני לא מתקשר אליהם. לא רוצה לסכן אותם, כי אולי המשטר מאזין להם”.
יש לך פנטזיה לחזור להתגורר בטהרן?
“אין סיכוי. הייתי שמח לבקר ולראות את הבית שהתגוררתי בו, אבל תחת תפקיד רשמי. מדי פעם החברים שלי ואני בודקים את מחירי הדיור בטהרן, אבל זה סתם בצחוק”.
הכרת מישהו מהגנרלים שחוסלו?
“הכרתי את ע’ולאם ריזא מחראבי, ראש אגף המודיעין של הכוחות המזוינים. הוא הלאים בית קרוב אלינו, שבו התגורר עד למהפכה סגן ראש השב”כ האיראני. מחראבי איים על התושבים האחרים ורצה שיעופו. כנראה רצה להקים שם שכונה של משמרות המהפכה”.
“זה היה ספונטני”
סבטי שומר לרוב על איפוק וממלכתיות, אולם ביום שישי שעבר פעל כאמור שלא כהרגלו כאשר קרא לעם האיראני לצאת לרחובות ולמרוד במשטר. “זה היה ספונטני וגימיק”, הוא מתעקש. “לרגע לא חשבתי שהסרטון יהפוך לוויראלי ושיזכה לתגובות כאלה. בעיקר התרגשתי מזה שאני פונה לעם הפרסי”.
“אנחנו מפציצים את איראן כי זה כמו ניתוח לחולה. איראן חולה וצריך לרפא אותה. חבל לי שאבא שלי ז”ל, שנפטר לפני חודש, לא זכה לראות את המתקפה על מתקני הגרעין. הוא רצה שישראל תעשה את זה לפני שנים”
איך אתה מרגיש כיועץ לסדרה “טהרן”?
“כאילו חזרתי הביתה. התרגשתי מעיצוב הבתים, מהייעוץ בנושאי התרבות ומהירידה לפרטים הקטנים. בנינו חנות תבלינים, ואפילו שמנו ברזלים ברחוב כמו באיראן”.
מתי יהיה לך חיקוי ב”ארץ נהדרת”?
“שמו קטע שבו אני מדבר ועשו דיון אם יש לי פאה”, הוא צוחק. “אבל זה השיער שלי. אני חולם לעשות פרסומת לשמפו, וחלום חיי שיעשו דמות שלי ב’ארץ נהדרת’. אני רואה שכותבים ברשתות החברתיות שאני דומה לדודו אוואט ולאלי אוחנה ובהתחלה עניתי ברצינות, לא קלטתי שזה הומור. מישהי החמיאה לי ברשת X ועניתי לה בתמימות שאני כאן בשבילה. רק מהמשפט הזה קיבלתי עוד 1,000 עוקבים. אני עוד צריך ללמוד את העולם הזה”.
tala@israelhayom.com
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
