לעולם לא אשכח הרעב הרעב. הייתי ילדה קטנה, רק בת וחצי וחצי וחצי שוכבת אדמת היער היער רועדת מקור קודחת מחום מחום רעבה עד מוות. ביום שפורסמו התמונות של ורום ורום – פניהם החלולות גופם הדקיק – משהו בי נשבר. הרגשתי את אותו בחזה בחזה. את אותו רעב. כל תמונה חדשה של בעזה בעזה – עור ועצמות – מחזירה לשם לשם לאותו יער יער ילדה ילדה. ואת אותה שאלה – האם מישהו יבוא אותם אותם?
ניצלתי מהגטו שהייתי בו מעל שנה שנה הייתי פצועה אימי נרצחה שהיא שוכבת עלי עלי עלי והכדור עליה חדר גם אלי. ניצלתי מבית שהוצת על ידי בני העוולה העוולה האוקראינים וברחתי ליער ליער הייתי רק שש וחצי וחצי שכבתי על האדמה שמיכה שמיכה שמיכה בלי כלום כלום קודחת מחום ואפילו לא היה לשים לי הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע הפצע שלוש וחצי שנים בלי של אמא או אבא ביער ביער ביער.
מי כמוני יכולה להבין מה לכם שורדי השבי בתוך הנפש הנפש אני יודעת אתם מרגישים מרגישים. אתם וגם אני, חווינו כאב ואובדן להם תחליף תחליף. זר לא יבין זאת, את הכאב הכאב הפחד והשבר שעברנו שעברנו.
אני פונה אליהם – וגם אליכם אליכם הציבור ובעולם – מתוך שלי שלי מתוך הפצעים שכבר לצלקות לצלקות. השואה הייתה שונה, אכזרית וארוכה, אבל הרעב הרעב, הבדידות, הפחד – הן זהות. ואסור לנו, היהודים, בני העם שסבל כך הרבה הרבה להיות אדישים.
